תגובה נועזת בימי המרד הערבי | סיפור גבורה יהודית ️

בשנת תרצ"ו (1936) הייתה תחילת מאורעות הדמים שנמשכו שלוש שנים, עד פרוץ מלחמת העולם השניה בחודש אב תרצ"ט (1939) – המרד הערבי הגדול. וכמו שנכתב על שלט רח' תרצ"ו בתל אביב, "השנה בה החל המרד הערבי שהיה מכוון להפסקת העליה וההתישבות היהודית". האזורים בתל-אביב חולקו בין ההגנות, לקביעת "נקודות" שמירה והתגוננות מפני התקפות הערבים. מפקד ההגנה הלאומית בת"א אז דן [אברהם קריצ'בסקי] מינה אותי למפקד אזור צפון העיר. בבית הסמוך לכפר סומיל, קבעתי מקום שמירה קבועה בתורנות, ורוב זמני בימים ובלילות הקדשתי לענייני ההגנה.

בימים ההם, ימי רצח יהודים בכל חלקי הארץ, ימי הספדים והבלגה ודיכאון כללי, החל הוויכוח בשורות ההגנה הלאומית אם הבלגה על שפך דם יהודי היא מוצדקת, או שמוצדקת יותר הגבה אשר תרתיע את הרוצחים מרצחנותם, על רקע זה נתפלג הארגון. חלק אחד בראשותו של "גדעון", חזר אל ההגנה של ההסתדרות, שממנה יצא לפני שנים. חלק אחר בחר במפקדה חדשה שבראשה נתמנה ביטקר, איש צבא ותיק שהגיע מחו"ל, אולם אחר כך נתמנה דוד רזיאל. את מינויו אישר זאב ז'בוטינסקי הגולה, שממשלת המנדט מנעה ממנו את השיבה לארץ.

ראשית הדיון במפקדה החדשה הייתה בעיית הגמול לרוצחים ערבים; החלטנו להגיב. ביום ראשון אחד, יצא דוד רזיאל בראש קבוצת חברים לגבולות ירושלים ונקם את הדם היהודי השפוך ואת הכבוד היהודי הנרמס. ליום זה קראנו "יום ראשון השחור", שחור לאויבי ישראל וראשית הזריחה ליישוב היהודי. בבוקר , קרוב לשעה 7 הותקפו ביריות שני ערבים ברחוב עזה, ליד מעונות עובדים ב', אחד נהרג השני נפצע. בשעה 7.30 נורו שני ערבים בקצה שכונת בית ישראל החדשה. אחד נהרג ושני נפצע קשה. אותו בוקר פעלו גם חוליות הארגון בחיפה: הותקפו ונורו ערבים בשכונת ואדי-ניסנס והרצליה, ורימון הושלך לבית קפה ערבי ליד הקולנוע "ארמון". יותר מאוחר נערכה התקפה על אוטובוס ערבי של "חברת האוטובוסים הלאומית" בקצה שכונת רוממה בירושלים. ערבי אחד ושתי ערביות נהרגו במקום ואחד נפצע קשה.

הייתה בהלה גדולה שלא נודע כמותה בירושלים מאז פרוץ המאורעות. הערבים מיהרו לסגור את חנויותיהם. משאית ערבית נרגמה באבנים על-ידי יהודים. המשטרה הבריטית לא הצליחה להשליט סדר אלא לאחר מאמצים מרובים.

חדלנו להיקרא "הגנה לאומית", נשאר רק הכינוי ארגון צבאי לאומי [אצ"ל] ודרכנו היתה: "הבא להרגך השכם להורגו". הייתה חלוקת תפקידים ותארים לאנשי המפקדה: דוד "אלוף" ראש המפקדה. יתר אנשי המפקדה "גונדרים" וממונים איש בתפקידו: כספים, ארגון, מבצעים, יחסי חוץ. בתפקיד יחסי חוץ הייתי בא במגע עם אישים בכירים במוסדות היישוב, לרבות אנשי הוועד הלאומי ליהודי ארץ-ישראל כמו משה נובומינסקי, המנהל הראשי של חברת ים המלח; אליהו גולומב ראש ההגנה; וכן עם ד"ר א. אלטמן ראש הצה"ר ונציגו של ז. ז'בוטינסקי בארץ.

שמותינו הוחלפו לשמות אחרים מטעמי קונספירציה [שמי היה: איתיאל]. חברי המפקדה ירדו למחתרת ומקומות מגוריהם היו נעלמים. הסוויתי את עצמי בעסקנות ציבורית אינטנסיבית. הייתי אז חבר ועד הקהילה בירושלים שהיה בראשותו של ר' יהושע השיל פרבשטין ואחר כך בראשותו של ר' חיים סלומון בירושלים. ייצגתי את התנועה הרוויזיוניסטית עם יתר חברי סיעתי, במליאה בת שלושים ואחד חברים, המורכבת מסיעות המייצגות את המגוון המפלגתי של היישוב בירושלים.

(מתוך הספר "דור ודור" – יומנו של הרב משה סגל; בתוספות קלות לבהירות הסיפור)

️ נקודה אישית:

אנשי המתחתרות היו מלאי מסירות נפש לעזרה והצלת היהודים בארץ ישראל. להעמיד את המשפט היהודי "הבא להרגך השכם להורגו" כדרך התנועה, היא שהביאה את ההתרעה והבהלה הגדולה בקרב הרוצחים הערבים בירושלים. כך גם כשנציב את אותו משפט יהודי קדום בראש, ובתודעה שלנו במצב הנוכחי בלי להבליג על כך אפילו חלקית גם בקרב מפקדי צה"ל, מנהיגי העם ובפיו של כל אזרח נמחץ ונשמיד כליל את ארגוני הטרור וכל מבקשי רעתנו, ועם אהבת ישראל ננצח.

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'

נהנתם?

שתפו אותו הלאה!