יוכבד ליפשיץ נפרדת מעודד: "נחטפנו בידי אלה שעזרנו להם"

בשעות הבוקר של יום שלישי נערכה הלווייתו של עודד ליפשיץ, בן קיבוץ ניר עוז, שנחטף ב-7 באוקטובר יחד עם רעייתו, יוכבד ליפשיץ, ונרצח בשבי. בטקס קורע לב, ספדה לו אשתו בדברים מלאי כאב, תסכול וזעם, לא רק על האובדן האישי, אלא על מה שהיא רואה ככישלון חמור של המדינה.

בדבריה, הדגישה יוכבד את הפער הבלתי נתפס בין העבר להווה. "לחמנו כל השנים למען צדק חברתי ולמען השלום", אמרה. "לצערי, חטפנו מכה קשה מהאנשים שעזרנו להם בצד השני". היא עמדה ליד קברו הטרי של עודד, מביטה סביב בקברים הרבים שנוספו לקיבוץ מאז אותו בוקר נורא.

"אני עומדת פה המומה, לראות את כמות הקברים, ואת ההרס הנורא של קהילתנו, קהילת ניר עוז, שהופקרה ב-7 באוקטובר באופן מוחלט", אמרה בזעם גלוי.

מעבר לכאב האישי, יוכבד הציבה במרכז דבריה את נושא החטופים. "חטופינו עדיין אזוקים בשלשלאות, מורעבים ומעונים מתחת לפני האדמה בעזה, מעל ל-500 ימים", הצהירה בנחרצות. "אפשר, וחובה מוסרית היא למדינת ישראל, להחזיר את כולם, עכשיו, בפעימה אחת".

על אף החורבן שחוותה, יוכבד סירבה להיכנע לייאוש. "אין בי ייאוש", הכריזה. "אמשיך בדרכנו, ואמשיך במאבק לשחרור כל החטופים, עד האחרון שבהם".

במבט לאחור, סיפרה יוכבד על השנים הארוכות שחלקה עם עודד, על האהבה ועל השותפות העמוקה. "מוזר לי ובלתי נתפס שאני עומדת מול קהל ומספידה אותך", אמרה. "הבמה הייתה תמיד שלך, ואני לצידך. אתה כתבת בכישרון רב, ואני הייתי הצלמת האישית שלך".

"הקמנו משפחה לתפארת, דור המשך שיש במה להתגאות בו", המשיכה. "אני רואה אותך ממשיך להתקיים בכל אחד מילדינו, נכדינו ונינתנו".

השניים חלקו אהבה מיוחדת למסעות, לטבע ולגידול קקטוסים. "גידלנו ילדים וקקטוסים, טיילנו בעולם ובהנאה רבה לקחנו את נכדינו, כל אחד בתורו, שיחוו איתנו את מה שכל כך אהבנו".

ברגע מצמרר, סיפרה יוכבד על החלום שהיה לה עם שובם מהשבי חלום שלא התגשם. "בדירה שבה אני גרה כעת, עומד ומחכה כבר שנה פסנתר חדש", חשפה. "כל כך חיכיתי לשמוע אותך מנגן פעם נוספת בדרכך המיוחדת ובכישרונך הרב".

אך המציאות הייתה אחרת. "המציאות טופחת על פני, והכאב גדול", הודתה בכאב.

רגע מיוחד נוסף בדבריה היה הקשר הסמלי שנוצר בין עודד לבינה לאחר מותו. "ימים ספורים לאחר שחזרתי מהשבי, הופעת בחלומי בפעם היחידה", סיפרה. "אמרת לי: 'אני שולח לך את השיר שלנו לא אבקש את ידיך', בביצוע יוסי בנאי".

מאוחר יותר, גילתה שמשפט זה לא היה מקרי. "אנחנו יודעים עכשיו ששלחת לי את השיר ברגעיך האחרונים", אמרה. "אם אתה שומע, תהנה גם אתה".

בסוף דבריה, נפרדה מבעלה במילים מצמררות. "בכל לילה כשאני הולכת לישון, אתה במחשבותיי", אמרה. "ובכל בוקר אני מתעוררת למציאות עגומה. אתה מאוד מאוד חסר לי, יקירי".

דבריה של יוכבד לא היו רק פרידה מבעלה, אלא גם קריאה ברורה להמשך המאבק למען החטופים שעדיין בעזה. היא, שחוותה את השבי על בשרה, לא מוכנה להפסיק להילחם עד שיוחזר אחרון השבויים.

הלוויה, שהתקיימה מול עיניהם הדומעות של בני משפחה, חברים ותושבי ניר עוז, הייתה עדות חיה למחיר הכבד שמשלמת הקהילה. בעוד הקברים החדשים ממשיכים להזכיר את אסון 7 באוקטובר, יוכבד נותרה עם כאבה אך גם עם נחישות בלתי מתפשרת להמשיך להיאבק, למען זכרו של עודד ולמען אלו שעדיין ממתינים לשוב הביתה.