דבר תורה שבועי לפרשת בשלח – חופש קטן – חופש גדול

המנטליות הרווחת בדורנו מאדירה חופש. אסור להכריח אף אחד לעשות שום דבר, הכול צריך לבוא מתוך רצון ובחירה. הרעיון מתכתב יפה עם רחשי הלב לא רק מבחינה ילדותית גסה, שדורשת ׳לעשות מה שבא לי׳, אלא גם בקומות עדינות ומפותחות יותר. הכרח וכפייה יוצרים התנגדות, וגם כשהם לא הרי הפעולה שהם מפיקים היא מן השפה ולחוץ.

מצד אחד, קשה להתכחש ליעילות שיש בהכרח. לדוגמה, אף אחד לא מעלה על דעתו להפוך את חוקי התנועה לנושא בחירי; אם בא לך תעצור באדום, בנחת… אך מצד שני, ישנו ממד מלאכותי ומזויף בעשייה כפויה  לא האדם עצמו מניע את המעשה, אלא אותו גורם המכריח אותו. לכן, דווקא בממדים הפנימיים יותר של החיים חינוך, זוגיות או אמונה בהם האדם מצפה למפגש כן ופנימי, ישנה סלידה טבעית מכל דבר המריח ככפייה.

אך כאשר מעמיקים, נוכחים לראות שההתעקשות היתרה לחופש במובנו הפשטני ביותר פועלת כחרב פיפיות. כאשר האדם מוכן להיות מונע אך ורק מרצונו הקיים ללא כל התערבות 'חיצונית' וכופה בדרך ממילא הוא משעבד את טווח האישיות שלו לגחמותיו וחשקיו, מעין ׳תקרת זכוכית׳ של תפוקה.

נסביר: פסיכולוגיית החופש יוצרת משוואה שבה האדם גוזר את כל המחויבות שלו מיכולת קיימת. כלומר, אם האדם נדרש להתחייב לדבר מה, הוא 'בודק' את מאגרי החשק והרצון שלו, ולפיהם מחליט כמה מחויבות ביכולתו להפיק. האדם מתחייב לפי כמה שהוא יכול וממילא הוא לוקח על עצמו משימות והישגים לפי ערך רצונו ויכולתו שלו בלבד. זה אמנם נשמע הגיוני, אבל המנטליות הזו למעשה חולטת את גבולות-הגזרה של האישיות. מה שלא נמצא בתחום האפשרות והיכולת הזמינה, פשוט לא יתחולל.

לעומת זאת ניתן לצייר מנטליות הפוכה, כזו הגוזרת יכולת מתוך מחויבות. כלומר, אם אדם נדרש למשימה מסוימת, הוא בודק את עומק המחויבות שלו עד כמה העניין מוכרח והוא המוליד את היכולת לאותה משימה. האדם יכול לפי כמה שהוא מחויב וממילא טווח האישיות מתרחב עד מאוד, הרבה מעבר לחשקים והגחמות העכשוויים.

התבוננות בטבע האנושי חושפת פעם אחר פעם את הרווח העצום שהנפש מפיקה ממחויבות חיצונית. אנשים הוציאו מעצמם תפוקה גדולה לאין שיעור ממה שהאמינו שהם מסוגלים, רק משום שלא הייתה להם ברירה אחרת. ישנן כמובן שלל דוגמאות-קיצון אמא שהרימה משאית שבנה נפל תחתיה, או אדם ששרד תנאים בלתי-אפשריים כאשר הוכרח לכך. אך מלבד סיפורי הישרדות חריגים ופחות נפוצים בשגרת חיינו, מנטליות המקובעת בחופש בנאלי מייצרת הסתכלות צרה על כל תחומי החיים השגרתיים ביותר מחויבות לחיי נישואין, משפחה, שליחות, אחריות ציבורית. כל החשק והיכולת מגויסים לייצר מחויבות, והתפוקה… בינונית. בנוסף, כאשר אלו פני הדברים, כל מחויבות גם נחווית כמעמסה, שהרי תחזוקתה דורשת ׳ניצול׳ של חשק ורצון.

אך ניתן לחיות הפוך. במקום לסחוט את היכולת בשביל לבנות מחויבות, האדם צריך ללמוד לסחוט את המחויבות בשביל להוליד יכולת. זוגיות, הקמת משפחה, גידול ילדים או שליחות מחייבת אינם דורשים רצון וחשק בלבד, אלא יוצרים רצון וחשק. עד עתה הנפש הייתה מוגבלת בתוך רצונותיה שלה, משועבדת לגבולות-הגזרה הצרים של יכולות האישיות הפרטית וחשקיה, ורק הופעת הכרח חיצוני אפשרה לאדם לפרוץ מתוך שעבוד האישיות כולה לגחמותיו. המחויבות לא מעמיסה על החשק הקיים, אלא פורצת את גבולות האישיות.

אם כן, גם אם בהתעקשות על חופש פשטני 'מרוויחים' רוח פנימית בתפוקה הקיימת, הרי שמפסידים את עצם היכולת להגדיל את טווח האישיות ולפרוץ את גבולותיה הקיימים. ההתעקשות על חופש מקומי יוצרת שעבוד קיומי. באופן אירוני, דווקא ההתמכרות למרכוז החיים סביב החשקים הקיימים, מתוך הנחה שכל מחויבות היא נטל משעבד, היא בית הכלא החזק ביותר כמאמר חז"ל "מעולם לא ברח עבד ממצרים" (מכילתא יח יא). לעומת זאת, ככל שמסתכלים על כל מחויבות כנכס בין מחויבות המזדמנת בהשגחת ה' מתוך נסיבות החיים ובין כזו שהאדם בוחר 'לסנדל' את עצמו לתוכה הרי שלא רק שאין במחויבויות השונות סתירה לחופש של האדם, אלא אדרבה הן עצמן יוצרות אותו.

(על-פי מי השילוח חלק א, פרשת בשלח, ד"ה "וישבו על פי החירות")