מהי תוקפנות ? וממה היא נובעת ? לפי הפסיכולוגיה חלק ג' .

עמיחי לוי יועץ זוגי ומטפל רגשי בארגון הידברות , יור" " זוגיות" מכון לאבחון וטיפול זוגי/רגשי

מה משפיע על תוקפנות? באילו תנאים אנו נעשים תוקפניים ? בכתבה הקודמת בחנו כמה תאוריות להסבר תוקפנות. עתה ניכנס לעובי הקורה ונבחן כמה השפעות ספציפיות: אירועים אברסיביים, עוררות, אמצעי התקשורת וההקשר הקבוצתי.

אירועים אברסיביים

לעתים קרובות המתכון להתנהגות תוקפנית כולל חוויות שליליות כגון כאב, חום לא נעים, תקיפה או צפיפות יתר.

כאב

חוקר ערך ניסויים בחולדות מעבדה שהיו נתונות בכלוב עם רצפה מחושמלת, שאפשרה לו להעביר הלם חשמלי לרגלי החיות. הוא רצה לדעת אם הפסקת ההלם תחזק אינטראקציות חיוביות בין שתי חולדות. הוא תכנן להפעיל את ההלם ואז, כשהחולדות יתקרבו זו לזו, להפסיק אותו. להפתעתו הרבה התברר שהניסוי אינו בר־ביצוע. ברגע שהחולדות חשו כאב הן התנפלו זו על זו קודם שהנסיין הספיק לנתק את הזרם. ככל שההלם החשמלי (והכאב) היה חזק יותר, התקיפה הייתה אלימה יותר,

האם דברים אלה נכונים רק לגבי חולדות? בכמה מחקרים נמצא שבעלי חיים ממינים רבים ושונים פוגעים זה בזה בדיוק במידת האכזריות שהופנתה אליהם. החוקר הסביר "שתגובת הכאב־תקיפה (תקיפה בעקבות כאב) התרחשה בחולדות מזנים רבים.בהמשך גילינו שצמדים מהמינים שלהלן, שהושמו יחד בכלוב, תקפו זה את זה בעקבות הלם חשמלי: כמה מיני עכברים, אוגרים, אופוסומים, דביבונים, קופי מרמוסט, שועלים, נוטריות, חתולים, צבים נשכניים, קופי סנאי, חמוסים, סנאים אדומים, עופות בנטם, תנינים, סרטני נהרות, סלמנדרות אמפיומה (דוחיים) ומינים אחדים של נחשים ובהם נחש החנק בואה, נחש הפעמונים, נחש חולדה חום, מוקסין הכותנה, מוקסין נחושתי ונחש שחור.

תגובת ההלם־תקיפה נמצאה בבירור במינים רבים ושונים של בעלי חיים, ובכל המינים האלה התקיפה הייתה מהירה, עקבית ואוטומטית (כמו בלחיצת כפתור) כשם שנצפתה אצל החולדות" בעלי החיים לא היו בררנים באשר ליעדיהם. הם תקפו את בני מינם וגם מינים אחרים, בובות סמרטוטים ואפילו כדורי טניס.

החוקרים גם גיוונו את מקור הכאב וגילו שלא רק הלם חשמלי חולל תקיפה; חום חזק ו"כאב פסיכולוגי" גרמו לאותה תגובה כמו הלם. "כאב פסיכולוגי" נגרם לדוגמה כאשר מפסיקים פתאום לתגמל יונים רעבות שאומנו לצַפות לגרגר מזון לאחר שניקרו דיסקית. "הכאב הפסיכולוגי" הזה הוא כמובן תסכול.

כאב מגביר ביטויי תוקפנות גם בבני אדם. רבים מאתנו יכולים להיזכר בתגובה כזאת לאחר שנדקרנו בבוהן או סבלנו מכאב ראש. חוקרים המחישו את התופעה בניסוי שבו ביקשו מסטודנטים לטבול יד אחת לזמן מה במים פושרים או במים קרים עד כאב. המשתתפים שהשקיעו את ידם במי הקרח דיווחו על תחושות של עצבנות ורוגז והיו מוכנים יותר להשמיע לאדם אחר רעש מחריש אוזניים. לנוכח התוצאות האלה שיערו החוקרים שהגירוי הבסיסי לתגובה תוקפנית עוינת הוא גירוי אברסיבי כלשהו ולא רק תסכול .

תסכול הוא בלי ספק מצב לא נעים, אבל כל מאורע אברסיבי ציפייה שהתבדתה, עלבון אישי או כאב גופני יכול להצית התפרצות רגשית. אפילו הסבל שגורם מצב דיכאוני מגביר את הנטייה להתנהגות עוינת ותוקפנית.

חום

מזה אלפי שנים בני אדם מעלים השערות באשר להשפעת מזג האוויר על הפעילות האנושית. היפוקרטס השווה את יוון התרבותית של תקופתו לשבטים הפראים שישבו מצפונה (בגרמניה ושווייץ של ימינו), ותלה את האשמה לברבריות שלהם באקלים הקשה של אירופה הצפונית. כעבור יותר מאלף שנים ייחסו האנגלים את ה"עליונות" של תרבותם לאקלים האידאלי השורר באנגליה. אנשי רוח צרפתים טענו אותה טענה לגבי צרפת. מאחר שהאקלים נשאר קבוע באופן יחסי, ואילו מאפייני תרבות משתנים במרוצת הזמן, אין תוקף רב לתאוריית הקשר שבין אקלים לתרבות.

על־אף האמור לעיל, שינויים חולפים במזג האוויר יכולים להשפיע על ההתנהגות. נמצא קשר בין ריחות דוחים ,עשן סיגריות וזיהום אוויר לבין התנהגות תוקפנית. הגירוי הסביבתי המטריד הנחקר ביותר הוא חום. סטודנטים שמילאו שאלונים בחדר שהטמפרטורה בו הייתה חמה במידה לא נעימה (יותר מ־32 מעלות צלזיוס) דיווחו שחשו עייפים ותוקפניים יותר וביטאו עוינות רבה יותר כלפי אדם זר מסטודנטים שישבו בחדר בטמפרטורה נוחה . מחקרי מעקב גילו שהחום גם מניע בני אדם לבצע פעולות נקמה .

האם חום לא נעים מגביר תוקפנות בחיי היומיום כמו במעבדה? שימו לב:ˆ בעיר פניקס מוכת החום שבאריזונה, נהגים שאין להם מזגן במכונית נוטים יותר לצפור למכונית שמתעכבת בנסיעה .

ˆ בליגת הבייסבול האמריקנית, בעונות 1988-1986, מספר החובטים שנפגעו מכדור הגשה היה גדול בשני שלישים במשחקים שנערכו בחום של יותר מ־32 מעלות מאשר בחום של פחות מ־26.5 מעלות. המגישים לא שיחקו ביתר פראות בימים חמים לא היו להם יותר גישות חופשיות לבסיס הראשון, וההגשות שלהם לא היו פראיות יותר. הם רק פגעו יותר בחובטים .

ˆ מבין המהומות שפרצו ב־79 ערים בארצות הברית בין השנים 1971-1967, מהומות רבות יותר אירעו בימים חמים מאשר בימים קרירים; אף לא אחת מהן פרצה בחורף.

ˆ מחקרים שנערכו בשש ערים מצאו שעברות אלימות שכיחות יותר במזג אוויר חם

ˆ בחצי הכדור הצפוני כולו מבוצעים פשעים אלימים לא רק בימים חמים יותר אלא גם בעונות החמות יותר, בשנים חמות יותר, בערים חמות יותר ובאזורים חמים יותר מנבאים שאם תחול התחממות גלובלית של כשתי מעלות צלסיוס, יתרחשו בארצות הברית לבדה 50,000 מקרים נוספים של תקיפה חמורה.

האם ממצאים אלה, הלקוחים ממציאות החיים, מורים שאי־נוחות מחמת חום גורמת ישירות לתוקפנות? מסקנה זו אמנם מתקבלת על הדעת, אבל המתאמים הללו בין טמפרטורה לתוקפנות אינם מוכיחים אותה. ללא ספק, בני אדם יכולים להיות עצבניים יותר במזג אוויר חם ולח. ובמעבדה נמצא שטמפרטורות גבוהות אכן מגבירות עוררות ומחשבות ותחושות עוינֹות עם זאת, ייתכן שיש עוד גורמים התורמים לכך. אפשר שערבי קיץ חמים מבריחים אנשים לרחוב, ושם גוברות השפעות קבוצתיות. ואולי מגיע רגע שחום מחניק דווקא מדכא אלימות. החוקרים בסוגיה זו אינם תמימי דעים.

תקיפה

תוקפנות מתעוררת במיוחד בתגובה לתקיפה או לעלבון מצד אדם אחר. מחקרים אחדים, ובהם מחקר שנערך באוניברסיטה של אוסקה (ביפן), מאששים שתקיפה מכוונת גוררת תקיפת גומלין. במרבית הניסויים הללו אדם אחד מתמודד נגד מישהו בתחרות על זמן תגובה: מי מהם יגיב מהר יותר. לאחר כל ניסיון המנצח או המנצחת בוחרים באיזו עוצמה לתת למפסיד או למפסידה הלם חשמלי. למעשה כל אדם משחק נגד יריב מתוכנת שמגביר בהדרגה את עוצמת ההלם הניתן לשחקן האמיתי במקרה של הפסד. האם השחקנים האמיתיים מגיבים בחמלה? ממש לא. התגובה השכיחה יותר היא "עין תחת עין" .

עוֹררוּת

עד כה ראינו שגירויים אברסיביים שונים יכולים לעורר כעס. האם גם לסוגי עוררות אחרים, כמו אלה הנלווים לאימון גופני או להתרגשות מינית, יש השפעה דומה? תארו לעצמכם שליאת סיימה זה עתה ריצה קצרה ומעוררת, ובשובה הביתה היא מגלה שהדייט שלה לאותו ערב התקשר והשאיר הודעה שיש לו תכניות אחרות. האם הסיכוי שליאת תתפרץ בזעם אחרי הריצה גדול יותר מאשר לו מצאה את ההודעה אחרי תנומה קלה? לחלופין, האם העובדה שעסקה זה עתה בפעילות גופנית תצנן את תוקפנותה?

כדי לגלות את התשובה, חִשבו איך אנו מפרשים ומתייגים את מצבנו הגופני.במחקר קלסי מצאו שכטר וזינגר שאנו יכולים לחוות מצב של עוררות גופנית בדרכים שונות. החוקרים הזריקו למשתתפים גברים אדרנלין כדי לגרום להם עוררות. בהשפעת האדרנלין האדים עורם של המשתתפים, פעימות לבם גברו וקצב נשימתם הואץ.

למשתתפים בקבוצה אחת נאמר מראש שאלה יהיו השפעות הזריקה, והם לא חשו שום רגש מיוחד, גם לא כשהמתינו בחברת אדם עוין או אדם עליז מאוד. משתתפים אלה יכלו כמובן לייחס את תחושותיהם הגופניות לזריקה שקיבלו. קבוצת משתתפים אחרת הוטעתה לחשוב שהזריקה אינה גורמת לתופעות לוואי כאלה. גם המשתתפים האלה הושארו בחברת אדם עוין או עליז. כיצד הרגישו והתנהגו?

בחברת האדם העוין היו נרגזים, ובחברת האדם העליז משועשעים דומה שהעיקרון הוא זה: מצב נתון של עוררות גופנית מזין רגש כזה או אחר, תלוי באופן שהאדם מפרש ומגדיר את העוררות.

מחקרים אחרים הראו שעוררות גופנית איננה כה בלתי מובחנת ואחידה מבחינה רגשית כפי ששכטר חשב. עם זאת, גרייה פיזית אכן מעצימה כל רגש שהוא לדוגמה, אות רדיו סטטי ("רעש לבן") מעצבן אנשים בייחוד לאחר שנגרמהלהם עוררות מתאורה מסנוורת ; כשמתגרים באנשים שזה עתה דיוושו על אופני כושר או צפו בסרט של מופע רוק של הביטלס, הם נוטים לייחס בטעות את העוררות שלהם להתגרות. במקרה כזה הם מגיבים בתוקפנות יתרה כלפי המתגרה

. על־פי השכל הישר היינו מצפים שריצתה של ליאת תשחרר אותה ממתחים תוקפניים ותאפשר לה לקבל בשלווה חדשות מרגיזות, אבל המחקרים הללו מלמדים שעוררות דווקא מגבירה רגשות.ואכן, עוררות מינית וצורות נוספות של עוררות, כמו כעס, יכולים להעצים זה את זה , אין יחסי מין טובים יותר מזו שבאה אחרי מריבה או בהלה.

במעבדה נמצא שגירויים רומנטיים מעוררים ביתר שאת , אנשים שזה עתה נבהלו ממשהו. בדומה לכך, העוררות מנסיעה ברכבת הרים עשויה "לזלוג" ולהיחוות כמשיכה רומנטית כלפי בן או בת הזוג.

תסכול, חום או עלבון מעצימים עוררות. כשזה קורה, השילוב של עוררות עם מחשבות והרגשות עוינות עלול להיות מתכון להתנהגות תוקפנית.

רמזים לתוקפנות

כפי שציינו בדיון על השערת התסכול והתוקפנות, הנטייה לאלימות גדלה כשיש בסביבה רמזים לתוקפנות המשחררים כעס עצור. ברקוביץ ואחרים מצאו שמראה של נשק משמש רמז כזה. באחד הניסויים ילדים ששיחקו זה עתה ברובי צעצוע נטו יותר להפיל קוביות של ילד אחר .

בניסוי אחר התבקשו גברים לתת הלם חשמלי מדומה למשתף פעולה שהכעיס אותם. בקרבת מקצת מהמשתתפים היו רובה ואקדח (שהושארו כביכול מניסוי קודם), ובסמוך לאחרים היו מחבטי נוצית (בדמינטון). המשתתפים שהניחו לידם רובה ואקדח נתנו הלם חזק יותר מאלה שהשאירו לידם מחבטי נוצית .

מה שקרוב לעין קרוב לתודעה. הדבר נכון בייחוד כשהנשק נתפס כאמצעי של אלימות ולא כפריט של פנאי: מראה של רובה ציד מטרים מחשבות תוקפניות אצל אנשים שאינם ציידים, ובהמשך גורר מעשי תוקפנות מצדם, אבל ציידים (שבעבורם רובה הציד הוא פריט של פנאי) אינם מגיבים כך .

בארצות הברית יש כ־200 מיליון כלי נשק המוחזקים בבעלות פרטית. ברקוביץ לא הופתע אפוא לגלות שמחצית ממקרי הרצח במדינה מבוצעים באקדחים, ושהסיכוי שאקדח המוחזק בבית יהרוג אחד מבני הבית גבוה בהרבה מהסיכוי שיהרוג פורץ זר.
"לא זו בלבד שאקדחים מאפשרים אלימות", הוא דיווח, "הם גם יכולים לגרות לאלימות. אמנם האצבע היא הלוחצת על ההדק, אבל ההדק גם יכול למשוך את האצבע".

ברקוביץ גם לא התפלא שבארצות האוסרות מכירת אקדחים שיעור מקרי הרצח נמוך יותר. בהשוואה לארצות הברית אוכלוסיית בריטניה קטנה פי ארבעה ושיעור מקרי הרצח בה קטן פי 16. כלומר, בהתחשב בגודל האוכלוסייה שיעור מקרי הרצח בארצות הברית גדול פי ארבעה מזה שבבריטניה. בארצות הברית נרצחים מדי שנה 10,000 בני אדם באקדחים; באוסטרליה כתריסר, בבריטניה כשני תריסרים ובקנדה 100 מקרים.

כאשר נחקק בוושינגטון הבירה חוק המגביל החזקת אקדחים, חלה ירידה תלולה של 25% במספר מקרי הרצח וההתאבדות באמצעות אקדח. לא חל שינוי בשיטות רצח והתאבדות אחרות, ובאזורים גאוגרפיים קרובים שהחוק לא חל עליהם לא נרשמו ירידות דומות .
חוקרים בחנו גם את הסיכון לאלימות בבתים עם נשק או בלעדיו. מחקר מסוג זה מעורר מחלוקת מכיוון שייתכנו הבדלים רבים בין בתים כאלה מלבד החזקת הנשק. אחד המחקרים השווה בין בעלי אקדחים לחסרי אקדחים בני אותו מגדר, גזע וגיל ומאותה שכונה. הממצא האירוני והטרגי היה, שהאנשים שהחזיקו נשק בבית (בדרך כלל כאמצעי הגנה) היו נתונים בסכנת רצח גדולה פי 2.7 ברוב המקרים על־ידי בן משפחה או מכר קרוב .

מחקר אחר מצא שסכנת ההתאבדות בבתים עם נשק גבוהה פי חמישה לעומת בתים ללא נשק. במחקר חדש ומקיף יותר נמצא קשר רופף במעט, אך עדיין מובהק, בין הימצאות אקדח בבית לבין רצח או התאבדות. הסיכון של מחזיקי נשק בבית להיות קרבנות רצח גדול ב־%41 מזה של אנשים אחרים מאותו מגדר, גיל וגזע, והסיכון למות בהתאבדות גדול פי ,3.4

הימצאות אקדח או רובה בבית משמעה, לעתים קרובות, ההבדל בין תגרה להלוויה או בין סבל להתאבדות.כלי נשק אינם משמשים רק רמזים לאלימות אלא גם מסמנים מרחק פסיכולוגי בין התוקף לקרבן. כפי שלמדנו ממחקרי הציות של מילגרם, קל יותר להתאכזר לקרבן כשמרוחקים ממנו. אפשר להרוג מישהו גם בסכין אבל דקירה מצריכה מגע אישי קרוב יותר מלחיצה על ההדק .