הפוליטיקאים כל הזמן צועקים "סכנה". להקשיב להם?

הפוליטיקה מורכבת. וכמה שהיא משפיעה מהותית על סדר החיים היומיומי של כל אזרח בכל תחום אפשרי, ועל גוון הדגל האידאולוגי שיניף השלטון. עם כל זה, בסופו של דבר היא משחק על דעת קהל. מי מצליח לבלוט יותר? לגרוף יותר ליקיים? איזה סרטון משעשע וחד יותר? משחק קשוח, אבל משחק.

ואנחנו יודעים את זה, שלמרות שהבחירות הם אולי ההחלטה הדרמטית ביותר של המדינה, תכלס, הם רדודות למדי. הם אמורות להיות ענייניות, אבל בפועל הם תלויות בדברים שבכלל לא קשורים למהות. המהות אולי חשובה, אבל לא נוצצת כמו סיסמא מוצלחת, לא קצבית כמו כנס בחירות. הציבור לא מכור לקבלת החלטות, הוא משאיר זאת לפוליטיקאים. אז מזל שיש "אקשן" ששואב את העם לתוך בחירות כדי שהוא יקום מהספה ויכריע.

אבל אחרי שאנחנו יודעים, שבחירות לא ייהפכו להרצאות ענייניות על מהות, ויהיו תמיד קרב של כריזמה, תחרות של ליקיים, ומרוץ של ראיונות, וזה מובן. עדיין משהו צורם…

הציבור לעיתים שאנן…  עייף ורדום מדי… והתרופה לשאננות הזו היא "געוואלד". כל צד מכתיר את המחנה השני כ"סכנה", כל מערכת הבחירות היא "המסוכנת ביותר". וזה עובד, מתעוררים.

יוצא לפועל שאנחנו מצביעים, אבל השיקול הוא איזו סכנה אני מונע? איזה ראש ממשלה מסוכן אני מפיל?

ולמרות הצורה המובנת מאליה שבה מתנהלות הבחירות ברעש/צלצולים/פוזות/סיסמאות ואפילו שבאמת יש סכנות שכל צד רואה בצד השני… עלינו, אחרי ה"טררם" ושהפוליטיקאים יזהירו ש"התהום לפנינו", ובלי "געוואלד" מבוים, במקום להצביע כאצבע בסכר מפני אסון, להצביע כדי לבנות בניין שאנחנו מאמינים בו.

בחירות הם אומנם השאלה: מה אנחנו לא רוצים? אבל בעיקר של: מה אנו כן רוצים? אנחנו חכמים ובוגרים מספיק בשביל לענות  על זה.